בוגרים יקרים .

לפני ארבע שנים הגעתם הנה, לוועדת הקבלה של החוג. נכנסתם דרך מפתן הדלת, נבוכים וחוששים.

היום אתם עומדים שוב על מפתן הדלת ושוב החשש גואה בכם.

ארבע שנים חייתם כבתוך חממה. נעטפתם והוגנתם מפגעי העולם שבחוץ כמו אותו זחל שבקע מביצתו, היה לגולם ועומד עתה להפוך לפרפר. לעוף מסביבתו המוגנת אל תוך אותו האור.

זהו רגע מפחיד. אבל זהו גם רגע של תקווה גדולה.

כמו הצב, שעל מנת להתקדם, חייב להוציא את ראשו מתוך השריון המגן עליו מכל הסובב אותו. כך גם אצלכם. יהיו רגעים בהם תצטרכו להושיט את צווארכם קדימה. יהיו אתגרים לא קלים, ויהיה עליכם לצאת ולפגוש אותם.

רק ככה תצליחו.

במהלך ארבעת השנים בחוג גדלתם  מאוד. גדלתם כיוצרים. גדלתם כאנשי ונשות מקצוע. גדלתם בחשיבתכם העצמאית והביקורתית. גדלתם כאנשים.

כשאנו מנסים לאפיין את רוח המקום הזה, אנו בוחרים לומר שאנחנו משפחה. למען האמת אנו מבלים יחד הרבה יותר ממשפחה. אנו אוהבים אחד את השני כמשפחה, כועסים ומתעצבנים כמשפחה, ואנו המורים רואים את הישגיכם בגאווה עצומה, כאילו הייתם ילדינו.

לכן, יום זה הוא בשבילנו מעמד של סיפוק עצום. מעמד של הצלחה שלכם שהיא גם הצלחתנו.

יש המגדירים אירוע זה כסיום, סיום הלימודים. ולא כך היא. אנו מאמינים שסיום הוא רק התחלה לבאות. אתם יוצאים לדרך, דרך שלא תפסיקו ללמוד בה, להתחדש, להתמחות ולהתרחב.

אחד הדברים שהשתדלנו להטמיע בכם זו הידיעה הברורה, שאין תחליף לעבודה קשה ולמצויינות. כמו שאמר פעם מעצב השיער המפורסם וידאל ששון: “המקום היחידי שבו הצלחה מגיעה לפני עבודה זה במילון”.

אנחנו השתדלנו להביא אתכם לשלב הבא במסע הארוך הזה,  בצורה החלקה ביותר. כמו רצים במירוץ שליחים, העברנו לכם את השרביט. ואתם… תפקידכם לרוץ הלאה.

אבל זכרו: אתם לא רצים לבד. המוסד הזה, החוג הזה, הבית הזה, דלתו פתוחה לכם תמיד.  מעתה אתם מתחילים להיות חלק מקבוצה גדלה ומכובדת, קבוצת בוגרי החוג. חוג זה הוא ביתכם … מעכשיו ולתמיד.  עלו והצליחו.

פרופ. משה קן, יהודית גואטה וכל צוות החוג לתקשורת צילומית.